אלרגיה לארס חרקים – עקיצות דבורים וצרעות

צוות האמבולנס הודיעו לטיפול נמרץ כי הם מפנים מיער נופש במרכז הארץ תוך כדי החייאה אישה צעירה בשנות השלושים לחייה. לא היה מדובר בפיגוע או תאונת דרכים. האישה רופאה בהשכלתה, יצאה ליום כיף משפחתי עם חברים באחד היערות או יותר נכון החורשות המצויות בארצנו. במהלך היום, שתתה כוס מיץ פרי הדר כאשר דבורה נחשה על שפתי הכוס. תוך כדי מאבק שנראה לגיטימי בעיני החרק לפחות הדבורה תקפה ועקצה את האישה. בלשונה זו תוך דקות אבדה את הכרתה. לניידת טיפול הנמרץ לקח מספר דקות להגיע, היה כבר קושי בהחדרת צינור לקנה. המוח ניזוק והאישה פונתה לבי"ח בחוסר הכרה. לאחר ימים חזרה הכרתה אולם נותרה עם נזק מוחי קשה. סיפור זה שאף התפרסם בעיתונות הכללית בזמנו מדגים את הסכנה באלרגיה זו ואת מהירות ההתרחשות. לא תמיד אולם ברוב המקרים ניתן להיערך.

סוגי החרקים

תגובה אלרגית לעקיצת חרקים נובעת מתגובה לא צפויה לאחד המרכיבים החלבוניים של הארס אותו מזריק החרק כאמצעי הגנה, בעיקר כאשר הוא חש מאוים. הארס מיוצר בבלוטה מיוחדת שבבטן החרק ונאגר בשלפוחית הארס. כאשר החרק עוקץ השלפוחית מתכווצת במהירות וכל הארס מוזרק דרך העוקץ, המצוי בצידו האחורי של החרק, לרקמה התת-עורית של האדם הנעקץ.

בישראל קיימות שתי משפחות עיקריות של חרקים הגורמים בעקיצתם לתגובה אלרגית: הדבורניים והצרעות. על משפחת הדבורניים נמנית דבורת הדבש השכיחה שצבעה חום- צהבהב ומזכיר דבש וכן דבורת הבומבוס המשמשת בעיקר חקלאים לצורך האבקה יזומה ומזורזת של גידולים שונים. על משפחת הצרעות נמנות הצרעה הגרמנית בעלת צבע צהוב אופייני (Jacket Yellow), צרעה מזרחית המכונה גם דבור וכן צרעות הפלך (Wasps Paper).

הדבורים עוסקות בעיקר באיסוף צוף מהפרחים בעוד שצרעות אוהבות להתכבד בשיירי מזון מבני האדם ונוטות להיות תוקפניות יותר. בנוסף למראה האופייני של כל חרק, ניתן להבדיל ביניהם גם על פי המתרחש לאחר עקיצה: בעקיצה ע"י דבורניים נותר עוקץ באורך 2-3 מ"מ התקוע בעור אדם והדבורה נופלת במקום או עפה למרחק קצר ביותר. לעומת זאת לאחר עקיצת הצרעות לא נותר עוקץ בעור, והחרק נמלט במהירות רבה ונעלם. הבדל זה מקורו במבנה העוקץ שהוא בעל שיני משור בדבורה, שבשל כוונן אינן מאפשרות משיכת העוקץ חזרה לאחר העקיצה והוא נותר תקוע בעור כשהוא מחובר לחלק מאבריה הפנימיים של הדבורה. בצרעות, לעומת זאת, העוקץ דומה למחט מזרק ששוליה חלקים ולכן הוא ניתן לשליפה מהירה מן העור לאחר העקיצה. מסיבה זאת, עקיצת דבורה היא תמיד בודדת בעוד שצרעה יכולה לעקוץ מספר פעמים ברצף.

בנוסף לדבורים ולצרעות גם חרקים אחרים יכולים לגרום לתגובות חריגות. כך למשל יתושים או זבובים יכולים לגרום לתגובות של שלפוחית או נפיחות גדולה ומגרדת. עכבישים מסוימים יכולים לגרום לנמק באזור העקיצה או אפילו להרעלה קשה. מאחר שחרקים אלה מקורם במשפחות שונות מאלה של הדבורים והצרעות ומאחר שהמנגנון העומד בבסיס התגובות לחרקים אלה הוא שונה ביסודו, הרי שתגובה חריגה לעקיצת יתוש או זבוב או עכביש אין בה כדי לרמוז על סיכון כלשהו בעקבות עקיצת דבורה בעתיד. מסיבה זאת אין כל צורך בברור אלרגי בילדים שמפתחים תגובות מקומיות קשות לעקיצות יתושים. סיכוייהם לפתח תגובות מסכנות חיים לעקיצת דבורה או צרעה אינו שונה מזה של שאר האוכלוסייה הבריאה. והטיפול במצבים כאלה כולל קירור מקומי וכן משחה בעלת פעולה נוגדת דלקת וכן תכשיר למניעת גרד. במקרים יוצאי דופן יהיה מקום לתוספת פומית של נוגדי דלקת או אנטיביוטיקה.

ארס הדבורים מופק בצורה מסחרית ע"י חברות התרופות ע"י המום החרקים בזרם חשמלי זעיר הגורם להתכווצות שלפוחית הארס והזרקתו, דרך העוקץ לתוך מיכל איסוף. ארס זה הוא המשמש את הרופאים לצורך אבחנה וטיפול.

סוגי התגובות לעקיצות

נהוג לחלק את התגובות לעקיצות החרקים לשני סוגים תגובה לא אלרגית ותגובה אלרגית. בתגובה השכיחה והפשוטה, שתתחיל מספר דקות אחרי העקיצה, תתפתח נפיחות אדומה וכואבת סביב למקום העקיצה בהיקף של ס"מ בודדים ובהמשך תעלם בהדרגה תוך יום-יומיים. התגובה המקומית יכולה גם להיות חמורה יותר, זו המכונה תגובה מקומית גדולה. במקרים אלו מופיעה נפיחות אדומה שהולכת וגדלה, מגיעה לקוטר של 15 ס"מ לפחות ונותרת במצב זה מספר ימים ובהמשך דועכת בהדרגה. פעמים רבות מתעורר בתגובה מעין זאת החשד שמדובר בזיהום משני. שתי תגובות אלו אינן אלרגיה ואינן מסוכנות.

הסוג השני של התגובות הוא תגובה אלרגית. מדובר בתגובה במפושטת (סיסטמית) מיידית המופיעה תוך דקות עד חצי שעה לאחר העקיצה ויכולה לערב מערכות גוף שונות. בתגובה המפושטת ניתן למצוא את כל המגוון של תסמינים אלרגיים: פריחה מפושטת, גרד, נפיחויות בעור, צרידות, נזלת, דמעת, קשיי נשימה, קשיי בליעה, שעול, כאבי בטן, חולשה סחרחורת, ירידת לחץ דם ואיבוד הכרה. במצב קיצוני התגובה עלולה להסתיים במוות.

נהוג להבדיל בתגובות מפושטות בין תגובה המערבת את העור בלבד ונחשבת לקלה יותר לבין התגובה הקשה יותר שבה, בנוסף למעורבות העורית או אפילו בלעדיה, יש גם מעורבות של מערבת אחת או יותר מהמערכות האחרות (מערכת הנשימה, עיכול, כלי דם ועצבים).

שכיחות האלרגיה

שכיחות הופעת תגובה מפושטת שעלולה לסכן חיים נעה, לפי מחקרים שונים בין 5.2% – 3.0% מהאוכלוסייה. הכללית על אף שיש מחקרים שהצביעו על נטייה מעט גבוהה יותר של תופעות אלה באנשים בעלי אלרגיות אחרות (קדחת השחת או אסטמה) הרי שנטייה זאת חסרת משמעות סטטיסטית של ממש. משמעות הדבר כי חולים עם נזלת אלרגית או אלרגיה למזון אינם בסיכון גדול יותר ואינם צריכים לעבור בירור מיוחד אלא כמו כל אדם מן הישוב ובאותם התוויות.

הדברים אמורים גם בנטייה המשפחתית לפתח תגובות מפושטות מסכנות חיים בבני משפחתו של אדם שכבר פתח תגובה דומה בעבר: לשכיחות היתר הקלה שנמצאה בבני המשפחה גם אין משמעות סטטיסטית.

על אף שתוארו תגובות קשות גם בעקבות עקיצה ראשונה בחיים, חשוב לדעת שעקיצות מרובות יחסית עלולות להפוך אדם שלא היה אלרגי לאלרגי ולפתח תגובה באופן בלתי צפוי.

באופן פארדוקסלי, (ואולי לא כל כך תמוה) עקיצות רבות מאד ותכופות מאד נושאות עמן דווקא סיכוי נמוך מאד להתפתחות תגובה מסכנת חיים. כך למשל, כוורנים שנעקצים במעט מדי יום, נדיר ביותר שיפתחו תגובה מפושטת, אלא אם נעקצו לאחר הפסקה ממושכת בעבודתם. לעומת זאת, בני משפחותיהם שמדי פעם עוזרים לכוורנים בעבודתם ונעקצים, יחסית לעיתים תכופות, אם כי לא תכופות מספיק, נמצאים דווקא בסיכון יתר לפתח תגובה מפושטת.

בצורה דומה, אנשים המקבלים טיפולים ברפואה משלימה ע"י עקיצות דבורים (שטת טיפול פופולרית לבעיות מפרקים) עלולים, בסופו של דבר, לפתח תגובה מפושטת מסכנת חיים בעקבות העקיצות הרבות.

אבחנת האלרגיה

כלי האבחון העיקרי לזיהוי אלרגיה לארס חרקים הוא התבחין העורי שבמהלכו מזריקים בצורה שטחית מאד לעור כמויות זעירות של ארס החרק בדילולים שונים. קריאת תוצאות התבחין העורי נעשית 20-15 דקות לאחר ההזרקה. תשובה חיובית המתבטאת בנפיחות קלה באזור ההזרקה מעידה על נוכחות נוגדנים ייחודיים מסוג IgE כנגד הארס הנבדק. ל 15% – 20%  מהאוכלוסיה יהיו תבחיני עור חיוביים לאחד הארסים, אם כי שכיחות התופעות האלרגיות מסכנות החיים פחותה בהרבה. לפיכך אין מקום לבצוע תבחיני עור מראש, לפני שארעה תגובה אלרגית כלשהי, משום שהם אינם מדויקים ביכולת לחזות מראש הופעת תגובה אלרגית בעקיצה בעתיד. הדברים אמורים גם בחולים עם אלרגיה למזון, נזלת אלרגית ואסתמה.

לעיתים ,בנוסף לתבחיני העור, ישתמש האלרגולוג גם בבדיקת דם הבודקת את נוכחות הנוגדנים הנ"ל בבדיקת מעבדה.